מאוטהאוזן והאסירים היהודים
לאחר הסיפוח (“Anschluss”)של אוסטריה במרץ 1938, הוקם מחנה הריכוז מאוטהאוזן ליד לינץ כמרכז מרכזי לעבודות כפייה נאציות. בתחילה יועד כמחנה חציבה לאסירים פוליטיים, אך מאוטהאוזן התפתח במהרה למקום של אלימות שיטתית וניצול—במיוחד כלפי אסירים יהודים. כבר בשנת 1941 נכלאה הקבוצה הגדולה הראשונה של יהודים, אך המספר הגדול של יהודים נרשם בתחילת 1944, והחל מחודש מרץ של אותה שנה חל שינוי דרמטי: עשרות אלפי גברים, נשים וילדים יהודים—בעיקר מהונגריה, פולין וסלובקיה—גורשו מגטאות או מאושוויץ למאוטהאוזן ולמחנות המשנה שלו. באמצעות טרנספורט מיוחד הובאו לכאן גם יהודים מהולנד, והפכו לחלק מהגורל הטרגי הזה. מספר האסירים היהודים הרשומים הגיע לפחות ל־25,000, כאשר מקורות מסוימים מציינים עד 29,500. סיכויי ההישרדות שלהם היו קלושים ביותר. הם סבלו מעבודת כפייה אכזרית, רעב, אלימות שיטתית, היעדר טיפול רפואי והוצאות להורג שרירותיות.
מחנה גוזן
אתר מרכזי של סבל יהודי היה מחנה גוזן, שהוקם תחילה למחצבות גרניט אך הורחב בהמשך למוקד מרכזי של ייצור נשק, כולל מנהרות תת-קרקעיות. מספרים גדולים של אסירים יהודים—רבים מהם שהועברו מאושוויץ—אולצו לעבוד שם. גוזן היה ידוע לשמצה בשיעור התמותה הגבוה במיוחד: כ־35,000 בני אדם, בהם יהודים רבים, נספו שם.
מחנות מלך ואבנסי
במחנה המשנה מלך, אולצו אסירים יהודים לחפור מנהרות עבור מפעלי נשק תת-קרקעיים בתנאים בלתי אנושיים. מחלות, תשישות ואלימות הובילו לשיעורי תמותה גבוהים. התנאים באבנסי, שבו נעשה גם שימוש בעבודת כפייה לבניית מנהרות, היו קטסטרופליים באותה מידה. שני המחנות נמנו עם הקטלניים ביותר בכל מתחם מאוטהאוזן.
צעדות המוות
השלב האחרון של מערכת המחנות באביב 1945 היה דרמטי במיוחד. כאשר קווי החזית התקרבו, ה־SS הורו על מה שנקרא צעדות המוות. אלפי אסירים יהודים ממאוטהאוזן, גוזן, מלך וממחנות נוספים אולצו לצעוד במשך שבועות ברחבי אוסטריה עילית—ברגל, כשהם מותשים, רעבים ולעיתים קרובות יחפים. יעדם היה מחנה המשנה החדש גונסקירכן ליד ולס, שהורכב רק מאוהלים ובורות עפר. לפי הערכות, בין 20,000 ל־22,000 יהודים, רבים מהם מהונגריה, הגיעו לגונסקירכן—אך רק כ־6,000 שרדו את השבועות האחרונים של המלחמה. היתר מתו מרעב, מטיפוס, מתשישות או נורו במהלך הצעדות.
וינה–שנברון
במחנה המשנה וינה–שנברון, אחד ממחנות הלוויין הקטנים של מאוטהאוזן, אולצו אסירים יהודים לעבודות כפייה—כגון בגננות או בתעשיות הקשורות למלחמה. רבים מהם הועברו למחנה הראשי או למחנות משנה אחרים לפני השחרור, שם נפלו קורבן לצעדות המוות. דרכם של רבים מהאסירים היהודים במערכת המחנות החלה או הסתיימה באחד מן המחנות הללו—לעיתים רחוקות בשחרור, ולעיתים קרובות במוות.
בסך הכול, לפחות 38,000 אסירים יהודים נספו במתחם מחנות מאוטהאוזן—עקב הזנחה שיטתית, עבודת כפייה, אלימות או רצח המוני. מספר זה מצביע על כך שלא כל היהודים תועדו ככאלה ברישומי המחנות. החוויה היהודית בתוך מערכת מאוטהאוזן התאפיינה בשלילת זכויות מוחלטת, ניצול עד מוות ובידוד. סיפורם מהווה פרק מרכזי נוסף בזיכרון השואה באוסטריה ובאירופה.
